פעם הכיתה נחלקה לשלוש:
קומץ מנהיגים, ילד שקוף אחד או שניים, השאר: באמצע, ילדים שחיים את החיים באין מפריע.
היום: הכיתה מתחלקת לשניים:
קומץ מנהיגים, השאר – שקופים.

ילד שקוף:
ילד שיש הפרעה בתהליך הצמיחה של הזהות העצמית שלו,
והוא מתנהל בצל המנהיג, ללא תחושת עצמי בריאה, דינמית ושוקקת.

האם יש דרך לזהות ילד שקוף (או בתהליך להיות כזה)?
הרי הילד השקוף לא חולק, על פי רוב, את חוויית היותו שקוף
או זולג לשוליים, כי היא מלווה בבושה תהומית.

יש דרכים לזהות, למרות שהילד בעצמו לא מגלה, בגלל שהערך העצמי
של הילד, שהולך ויורד, הוא בעל השלכות ספציפיות:
חוסר מוטיבציה, התכנסות, כבדות, הסתבכויות בבית הספר ועוד
שנרחיב לגביהן בפעם אחרת.

(אגב,
מסתבך = פותר קונפליקטים בדרכים לא טובות, בהעדר מיומנויות חברתיות
ובעומק – בגלל משבר בערך העצמי לצד משבר זהות).

מה הבעיה העיקרית של הילדים השקופים?
שאף אחד לא יודע שיש בעיה.
גם לא מי שהכי אוהב אותם.
אמא ואבא.

אף אחד לא יודע שיש כזה דבר ילדים שקופים.
אף אחד לא יודע מזה ילדים שקופים.
ובעיקר, שאם יש לנו יותר מילד אחד,
הסיכוי שיש לנו ילד שקוף או אחד שבדרך להיות כזה,
הוא סיכוי גדול מדיי.

הסטטיסטיקה (תמיד חיבבתי סטטיסטיקות):
3 מכל 7 ילדים הוא שקוף.
כלומר, ההסתברות שילד הוא שקוף היא: 0.43,
משמע: יותר מ-40% מהילדים הם שקופים!

הילדים שלנו הם לא טופס טוטו.
אותי לא מעניין שיש סיכוי של 4 מתוך 7 שהילד שלי לא שקוף.
הילדים שלי הם לא שפני ניסוי של סטטיסטיקות.
עם הילדים: לא לוקחים סיכונים.

הבעיה השניה בגודלה של הילדים השקופים היא:
שאנחנו, כמין האנושי, מעדיפים להעלים עין
ולטמון את ראשנו בחול, עד שאין ברירה.

הבעיה השלישית של הילדים השקופים, היא עצם היותם שקופים.
החוויה הקשה, אבל בעיקר –
ההשלכות המטלטלות שלה על הנפש
(הסבל הנפשי הוא מה ש-לי, הכי קשה לשאת).

והסדק.
החוויה הזו יוצרת סדק כשהיא מחלחלת פנימה ולעומק,
סדק באמון שבין הילד לבין בוראו.
והסדק הזה, לפחות בעיניי, לפחות מבחינתי –
הוא תופעת הלואי האכזרית והקשה ביותר.

למה?
כי ילד כבר נמצא על מסלול! על מסוע שנע כמעט לגמרי מעצמו,
למקום שהוא גן עדן עלי אדמות (באיזה מובן, גן עדן?):
מקום שבו הנשמה האלוקית שיש בילד, עתידה להתגלות.
ושם,
הילד הוא אקטיבי, קליל, רציני, נמרץ, בטוח ומצליח,
ולכן הילד חווה מיצוי כשרונות גלויים וסמויים,
סיפוק אדיר שבצד המיצוי הזה
ותחושת משמעות בחיים.

או במילים של הרבי מליובאוויטש:
לא בתים וכסף הוא העושר היהודי. העושר היהודי הנצחי הוא,
שאנו יהודים השומרים תורה ומצוות ומביאים לעולם
ילדים ונכדים השומרים תורה ומצוות.
(*ספר היום יום, ט׳ ניסן).

והילדים שלנו, משום שנולדו אצלינו, נמצאים על המסוע
למקום הגילוי העצמי, המיצוי, הסיפוק, האושר והעושר האמתיים.

אבל חשוב להבין רגע לעומק.
המסוע עתיר יתרונות: נע, נע בכיוון המיטבי, נע כמעט מעצמו,

אבל,
הוא לא מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי.
אמצעי להגעת הילד שלנו כאמור, באמצעות המסוע,
למקום מבטחים, למקום האושר האמתי:
המקום היחיד ההכרחי והראוי לילד יהודי להגיע אליו.

כדי להגיע ליעד, יש תנאי אחד:
הילד מוכרח להישאר על המסוע.

תנאי פשוט?
למסוע יש גם חסרונות: הוא לא גדור. ולא מספיק,
גם יש סביבו תהום פעורה.
המציאות של הילד שלנו היום היא שהוא נמצא
יום יום, בסכנת החלקה. היא סכנת זליגה החוצה.

מה הקשר בין סכנת הזליגה הזו, בין התהום הפעורה, בין הסדק
לבין סטטיסטיקת הילדים השקופים?
קשר הדוק, נרחיב בהמשך.

בימים הקרובים בע״ה פרטים על המיזם החדש שלי.

מי שפספס את חלק א׳, יכול לקרוא אותו פה:
https://einatm.com/post1000

הצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קצרצרים להורים":
https://chat.whatsapp.com/EWUUZ9cRlbgKbR1yGnWSOj