המצב החברתי הוא ״השיבר״ הראשי, חלק א׳

לילדים מיקרו-קוסמוס חברתי

אבל

בזמן שמבוגרים עוברים תהליכים שמעדנים אותם
תהליכים שגורמים להם לעטות מסכות
להיות מרצים חברתיים
להתאמץ להתאים את עצמם
תוך כדי שהם מנסים להיטמע בהמון
ולכן, משווים את עצמם לכלל,
עובדים כדי להעמיד פנים ולהיות ״כמו״
להיות ״פוליטיקלי קורקט״
לצאת ״בסדר״

באותו הזמן ממש, ילדים
ממש ממש לא עושים כאלו פעולות.
ילדים הם חסרי כל פוזה.
הם לוקים באותנטיות מטלטלת.
מספיק שילד יחשוב שזו האמת,
המחשבה הזו תכשיר את ״האמת״ הזו,
כך שתהיה ראויה להיאמר.

ילדים בוחנים גבולות.
הם לא פוחדים, כי אין מאחוריהם ניסיון
הם לא ניכוו עדיין משום דבר ולכן הם
אמיצי לב, אבל גם חדי לשון, בלתי מתפשרים, אכזריים…

ובמיקרו-קוסמוס החברתי של ילדים, יש כללים אחרים.

אין ססטוס קוו, בזים לנורמה, מקיאים את הפוליטיקלי קורקט.

מה עושים כדי להסתדר בכאוס?

לפעמים, ילדים כנים שולטים.
לפעמים, ילדים יוזמים שולטים.
רוב הזמן, מי שנתפס חזק – שולט.

אבל מי שנתפס חלש,
מי שאמתי אבל לא מתאים לקול המרכזי,
או לא יודע לבטא את הרעיונות שלו
בהתאם לכלל אחד ספציפי

כלל פשוט אבל קריטי –

הופך להיות ילד שולי, נדחק הצידה, עובר תהליך של להיעשות שקוף

וזה
במיקרוקוסמוס החברתי של הילדים
שמתחזה לכאוס, אבל הוא מסודר
בסדר מופתי.

הוא מסודר בתבניות מאורגנות היטב,
שהעין החדה ביותר
של המבוגר החריף ביותר –
עייפה מדיי מכדי
לתפוס.

ואז, מהילד האהוד, הבטוח, הוורבלי, המשוחרר
שהכרת,
הילד שהשקעת בו שעות של הקשבה
אותו ילד שלקחת לטיול בגינה ונידנדת בנדנדה
ואחרי כמה שנים שקעת איתו בשיחת נפש
על גבי שיחת נפש
וטיפחת ושמחת בשמחותיו וגם כאבת איתו
את מפחי הנפש שגם היו שם (כי לכולם יש)
וצחקת בקול מכל ה״חוכמות״ שלו
שנעמו מאד לאוזנייך..
והיית גאה בו ומאושרת בו

מהילד חסר העכבות, ה״מקובל״,
החכם, עם הניצוץ בעיניים

פתאום את פוגשת בבית ילד אחר. וזה מתחיל לאט, לא בבת אחת.

לרוב ההורים, חושים מחודדים מאד והם מסוגלים
להבחין בשינויים עדינים בילד שלהם. הילד על פי רוב
לא חולק מה קורה לו. לפעמים הוא מתקשה להסביר,
תמיד – הוא חווה בושה תהומית והערך העצמי שלו
מתחיל לרדת בהתמדה.

רוב ההורים, רוב מכריע של ההורים – ולא באשמתם –
טומנים בשלב זה את הראש בחול.
בגלל המשכנתא,
בגלל העומס הרגשי,
בגלל המלחמה,
בגלל החטופים,
בגלל החיים
אבל בעיקר, כי הם כל כך אוהבים אותו
והמחשבה שמשהו קורה איתו,
שמשהו קורה לו,
משהו רע שמחוץ לאזור שליטתם
היא מחשבה שהם לא יכולים לשאת.
אז הם לא נושאים.

הדחקה? אולי.
בעיקר הטיה של אופטימיות מופרזת, לצד תופעה שנקראת
״הזנחת החיסוניות״, שהיא נטיה אנושית להפחית
במהירות ובעוצמה של ״מערכת החיסון הפסיכולוגית״,
שמאפשרת החלמה רגשית והסתגלות.
כי באמת, הנפש היא עמידה וחסינה במיוחד.
באמת, ככל שנקדים לעצור את המגמה,
כך הנזק ייבלם ויקטן.

ואז, אפשר גם לעשות היפוך מגמה של ממש

המשך יבוא
וגם, בקרוב פרטים על המיזם החדש שלי שפותר לחלוטין, מהשורש,
את אתגר הילדים השקופים

הצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה "קצרצרים להורים":
https://chat.whatsapp.com/EWUUZ9cRlbgKbR1yGnWSOj